אני זוכרת שבהיותי מדריכת פילטיס אחד הדברים שעבדתי עליהם מאוד בהקפדה עם תלמידי היה להימנע מ-extension (פשיטה) של עמוד השדרה מעבר לזווית מסויימת ובפרט להימנע משימוש בגב התחתון בתנועה זו. אז הבנתי את התנועה הזו כמסוכנת (!!) וככזו שמעמיסה על הגב התחתון הרגיש ממילא ועלולה לגרום לפציעות בו.
ככל שהמשכתי במסע המקצועי שלי הבנתי עד כמה התנועה הזו למעשה חשובה לעמוד השדרה ולכלל תקינות התנועתיות הפנימית והחיצונית שלנו. הבנתי עם הזמן איך לייצר תנועה כזו ואיך להביא את התלמידים שלי לבצע אותה וראיתי עד כמה היא חשובה ליכולת לבצע כל תנועה אחרת: אם מישור תנועה אחד "מוזנח" הרי ששאר המישורים מוגבלים או מפצים שהרי אנו יצורים תלת מימדיים….
היום כמי שעובדת עם מדריכים רבים בדרכם להסמכה בג'ירוטוניק וג'ירוקינסיס אני מזהה אצלם את החשש הישן הזה שלי לא מעט ולמרות שאני מבינה מאיפה הוא בא, אני לא יכולה שלא לתהות מה יש בה בתנועה הזו… שהיא כל כך מאיימת?
הפעם, אני בוחרת להניח את התשובה הפיזית, הביו- מכנית בצד.
התשובה האחרת שתופסת את תשומת ליבי היא האסוציאציה שעולה ממנה:
לעוף…. לפרוש, לפתוח ולעוף למעלה וגבוה….
לעוף זה מפחיד! גם גוזלים קטנים מפחדים לעשות את הצעדים הראשונים לשם… יש משהו בתנועה הזו שמבקש מאיתנו לפתוח ולחשוף הרבה מקומות רגישים: כל איזור האיברים הפנימיים שאצל הולכי על ארבע מוגן ופונה לכיוון הרצפה מתרחב ונפתח- מערכת העיכול, המיניות שלנו ותחושת השייכות שלנו. גם הצלעות נמשכות להיפתח ולאפשר לעוד ועוד אוויר לחדור פנימה ולהציף אותנו מבפנים. החזה, עצם הסטרנום המגנה על הלב נפרשת ומשחררת את הלב מהגנתו הבטוחה. העיניים מתחילות להביט מעלה, החוצה, ולא רק קדימה או למטה אל תוך האדמה. ויותר מהכל- להעז ולקחת את כל זה מעלה מהאדמה המוכרת והבטוחה.
ככל שאני חושבת על זה ומתבוננת בעצמי ובאנשים סביבי אני מרגישה שהקושי להתמסר לתנועה הזו קשור בחשש ובהגנה- בין אם פיזית או רגשית. נכון כמובן שתנועה לא מאוזנת בכיוון הזה תביא לעומס מכני על הדיסקים ויכולה לגרור אחריה פציעה, אבל הדבר נכון לגבי תנועה בכל כיוון שהוא. נכון שהגב התחתון מועד יותר לפורענות בשל המבנה שלו וחופש התנועה היחסי שלו (לא נתמך על ידי הצלעות כמו הגב העליון).אבל אני מאמינה שהפציעות המרובות נובעות בעיקר מחוסר התנועה האופיינית לתרבות הטכנולוגית של תקופתנו שמביאה בעקבותיה חולשה ופיצויים שונים לאורך כל השלד וגם כשאנשים כבר עושים פעילות גופנית לעיתים קרובות היא לא הדרגתית מספיק ולא תמיד מתאימה באמת למצב הנוכחי שלהם. וכל זה מתחיל בחינוך- האם אנו לומדים להכיר לעומק את גופנו ולעבוד איתו מגיל צעיר (למה מתימטיקה כן וגוף לא?) אבל— זה כבר נושא לפוסט אחר אז אעצור את עצמי כאן…
אם אני מסתכלת על עצמי ביחס לתנועה במישור הזה אני רואה עד כמה היא עודדה ומעודדת אותי לפתוח, לשחרר ולחשוף וגם, לא פחות חשוב- ללמוד עד כמה מתאים לי לעשות את זה בכל סיטואציה שהיא ולקבל את הבחירה שלי.
כי כשאני מבצעת את התנועה בתוך התרגול, אני בפירוש לא "רק פותחת": באותו זמן שאני נעה לתוך טווח התנועה הגדול הזה- אני מייצרת גם כח, חיבור, קרקע, גבולות ותחושת ביטחון דרך טכניקת העבודה ברמת הנשימה והמיו-פשייה.
בימים אלו אני מעבירה קורס פרי טריינינג לג'ירוקינסיס (השלב הראשון בהסמכה). אני מסתכלת על התלמידות הנפלאות שהגיעו אלי ועל ההתלבטויות, הקשיים והשאלות שעולות בהן למול ההצעות המהפכניות יחסית שהשיטה מציעה… וזוכרת גם את תהליך הביקורת והטלת הספק שעברתי אני בעצמי. אני יודעת שאי אפשר לדחוף ואי אפשר לזרז וצריך לתת לכל אחד ואחת לנוע בזמן שלה למקום הנכון לה. ואני מאחלת להן מעומק ליבי שיהנו מהקפיצה אל האוויר הפתוח שאני רואה שהן עושות עכשיו, שיפלו וינסו עוד שוב ושוב עד שהן ירגישו איך אפשרויות חדשות נפתחות בפניהן והן יכולות להתמסר להן, לסגור מעגל עם דברים שהתמודדו איתן בעבר ולחבר את מה שהיה עם מה שעכשיו לקראת מה שיהיה… ולעוף לשם…
